ראה בגמ' בשבת ק"ו ע"ב וברמב"ם הל' שבת פ"י הל' כ"ד ובתוס' שבת ק"ז ע"א ד"ה "שלא" ובר"ן ל"ח ע"ב ד"ה "והצדן" ובריטב"א שם ד"ה "והצדן" , ובשו"ע שכתב סי' שט"ז סעי' א' "כל שבמינו נצוד | ח יְהוִה אֲדֹנָי, עֹז יְשׁוּעָתִי; סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי, בְּיוֹם נָשֶׁק |
---|---|
יב אַל-יְהִי-לוֹ, מֹשֵׁךְ חָסֶד; וְאַל-יְהִי חוֹנֵן, לִיתוֹמָיו | פסק הרמב"ם הלכות שבת פרק י"א הלכה ד' : "חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי, כגון: זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדיב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום — מותר להרגן בשבת כשיראו" |
והמחמיר שלא לסלקו — תבוא עליו ברכה.
הני — עבידי לרבויי, הני — לא עבידי לרבויי | וביאר כה"ח שם ס"ק צ"ג : "דיש פקוח נפש בהראותן בלבד, ולפיכך שרי אפילו למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב |
---|---|
אבל כפי הנראה דיש להקל יותר בפשפש מפרעוש בענין הנטילה, ואפילו על בגדו מבחוץ — שרי ליטלו אם אינו יכול להפילו כלאחר יד, משום דעקיצתו מצערת הרבה יותר מפרעוש, וגם מתחבא בבגדים ועוקץ אם אין מסירין אותו כידוע | ואין להקשות מביצה ל"ו, והובא לקמן בסעי' ד', עי"ש בבה"ל, דאם הניח חור גדול — מותר ואפילו במתכוין, שם שאני שהדבורים היו שם מכבר, וכיון דגם עתה הם יכולים לצאת — לא עשה כלום, משא"כ הכא דמקודם היו בחוץ והוא הכניסן בידים לפנים, וכעין צידה הוא |
ולא חשיב כניצוד ועומד וע"כ חייב הצודה אותו, דזה אינו, דחגבים בשעת הטל יוכיח דפסק הברייתא דפטור הצודן אז, משום שעיניהם מתעוורות וחשיבי כניצודין אף שממילא יסתלק מעליהם העורון, גם באליה רבא משמע שסובר כמו שכתבתי דאם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות — לכ"ע פטור.
25וראה עוד בבא"ח ש"ש פרשת וארא סעי' ז' , משנ"ב סי' שט"ז ס"ק י"ח , כה"ח שם, ס"ק ל' | והעולם נוהגין להקל, ויש להחמיר עכ"פ לעשותו ע"י עכו"ם כשהארגז רחב" |
---|---|
רב מרי אמר: הני — עבידי לרבויי, והני — לא עבידי לרבויי | יב אִישׁ לָשׁוֹן, בַּל-יִכּוֹן בָּאָרֶץ: אִישׁ-חָמָס רָע--יְצוּדֶנּוּ, לְמַדְחֵפֹת |
כתב הרמב"ם הלכות שבת פ"י הי"ט : "הצד דבר שדרך מינו לצוד אותן — חייב, כגון: חיה ועופות ודגים, והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה".